נפרדים מהאי גרנד קנריה .כמעט חמישה ימי הפלגה באוקיינוס האטלנטי
חולפים ביעף ואנחנו מגיעים למפרץ של האי סאל (sal ) השייך למדינה הקטנה קאבו וורדה, או קייפ
וורדה (cabo verde.).כ-18 איים , רק תשעה מאוישים ,מכילים כ-560000 תושבים.
האיים "התגלו " ע"י
הפורטוגזים במאה ה-15 והפכו לאחד המרכזים הגדולים של סחר עבדים אפריקאיים בהיותם עוגן בנתיב הסחר שבין אירופה ואמריקה .כיום
מדובר במדינה עצמאית (מאז 1975) קתולית ברובה ודמוקרטית, אחת היציבות במדינות
אפריקה , אך ענייה, סובלת ממחסור במשאבים ובמים ונאבקת על קיומה(הגירה משמעותית
,שיצרה מצב שיש פי שניים מהגרים בחו"ל מתושבים) .
מרבית התושבים הם מולאטים,דהיינו ממוצא מעורב (אירופאים ואפריקאים) תוצאה של אוכלוסייה
מעורבת שהגיעה הנה :עבדים אפריקאיים ,אסירים פורטוגזים , מהגרים אירופאים המחפשים להתעשר,
קולוניאליסטיים עשירים ובעלי חוות.
אנחנו נכנסים למפרץ הרחב באי סאל , ליד עיירת הדייגים הקטנה פלמירה( palmeira), שמהווה נקודת
כניסה למדינה . מיד נצמד אלינו מישהו בסירת דייגים ,מסמן בשריקות וצעקות שנלך אחריו
. לא ברור מה הוא רוצה. התעלמנו. לוקח זמן לעגון כאן ,כי אין אחיזה טובה בקרקע
(הרבה סלעים ומעט חול) . האי שטוח ברובו
,מדברי . צחיח. חם ,אבל רוחות הסחר מנשבות כאן בעוצמה וממתנות במקצת את השפעת החום
,מעיפות חול ,שצובע את הכל בגוונים חומים צהובים.יש כאן נמל גדול מסחרי ונמל
דייגים קטן. יורדים לחוף עם הדינגי . המון
מקומיים מתקבצים סביב כמה סירות דייג שמציגות את הדגים שהביאו למכירה. רעש והמולה.
מיד נער מציע שירותי שמירה על הדינגי שלנו. לא תודה.
מחפשים את משרדי ההגירה .כדי לחתום כניסה למדינה. אין איש. לוקח לנו מספר ימים לאתר
מישהו במשרד. זה בסדר. כאן הזמן שונה.
הבתים מסביב הם בעיקר מבני אבן קטנים, חלקם מוזנחים. כמה מסעדות דגים ,חנויות
קטנות ורוכלים שמציעים מרכולתם: קמיעות, בגדים , אוכל ביתי(כיסנים ממולאים בבשר) וירקות
שנמכרים מתוך מריצות. כל המוכרות לובשות סינרים מקושטים .בחנות המקומית שמוכרת
כרטיסי סים לאינטרנט , יש כמה מדפים לממכר מחברות ודפים וכמה קופסאות של סוכריות
בתפזורת לממכר סוכריות בודדות .
לא כל הבתים מחוברים לחשמל ולמים ובהתאם אנשי סוחבים בקבוקי מים גדולים של 5 ליטר
.ליד אחת הבקתות מישהי מכבסת כביסה ,משפשפת אותה על גבי קרש כביסה מצופה מתכת גלית.
בכיכר המרכזית מספר משרדים עירוניים/ ממשלתיים, ספרייה בת 2 קומות .שלט גדול על קיר הכניסה למבנה מציג
את סמל המלחמה באיידס, יחד עם הכיתוב בפורטוגזית: "יחד נגד איידס".
למעלה יש אולם קטן עם כמה מחשבים . ילדים מקבלים כאן הדרכה וגישה לאינטרנט. מכולת
קטנה שמוכרת בעיקר משקאות . שלט מכריז במבנה סמוך על מכירת לחם. הקשיש שיושב בפתח
מצביע בידו פנימה לשירות עצמי. בחדר העלוב שבו הוא גר , יש מיטה, שולחן ומקרר קטן ומדף שעליו ארגז ובתוכו לחמניות
בשקית ניילון. על מדרכה ברחוב סמוך עומדת אישה מבוגרת על המדרכה ומבשלת בסיר גדול המונח על גבי חבית פח מלאה
פחמים בתוספת קרשים בוערים. אנחנו שואלים מה היא מבשלת. היא מראה נוזל אדמדם . אומרת משהו שאנחנו לא מבינים . לא ברור מה זה, אולי מרק. מדי פעם היא מעשנת מקטרת ,שהיא שולפת משקית
עם טבק.
בחוף הים המוזנח יש זכוכיות שבורות, אבל אם מתרחקים מהמרכז אפשר למצוא חופים נקיים
והרבה צדפים ואלמוגים, שמעידים על אוכלוסייה ימית עשירה ומיוחדת. מרחוק, קרוב לחוף,
אנחנו רואים כמה בתים מפוארים ומוקפים צמחייה ,חריגים מאד בנוף הצחיח הזה. מתברר כי
אחד הבתים הוא של עשיר הכפר "הגביר המקומי" . את הצמחייה העשירה שלו,
הוא משקה במי ביוב מטופלים, מאחר והמים יקרים .
במהלך הטיול על החוף אנחנו נתקלים בכמה נשים שוטפות במי הים ,עורות של בעלי חיים
מקומטים , פרה או חזיר, וסוחטות שוב ושוב. מתברר כי את העורות האלה מבשלים ומכינים
ממנו כמה תבשילים. לא נראה מפתה...אם מתרחקים קצת מהרחובות מגלים מרחבים של חול
ואדמה קשה ,הרבה זבל ושקיות ניילון עפות ברוח ,יחד עם גלגלי קוצים ושיחים יבשים שנתלשו מהקרקע.
אווירה של מערב פרוע...
בכביש הראשי עוברים מיניבוסים המסיעים לעיר הבירה הקרובה(5 ק"מ ) אספרגוס (espargos) שדומה מאד לפלמירה, אם כי כמובן הרבה יותר גדולה וסואנת. שדה
התעופה של האי נמצא כאן ומהווה נתיב עיקרי להגעה לאי ולאיים האחרים בארכיפלג.
המעבורות הימיות אינן פופולאריות ,מאחר ונדרשת הפלגה ארוכה יחסית לאיים הסמוכים ,באוקיינוס "קשוח" .אגב, למי שמחפש שירותי תפירה : יש ברחוב, במקום מרכזי ,בצילו של עץ , תופר ומכונת תפירה.
יש באי לא מעט תיירים , המגיעים בעיקר מאירופה בעקבות השמש והאקזוטיקה. רובם שוהים
במלונות של העיר סנטה מריה (SANTA MARIA) הנמצאת בדרום האי. הרבה חנויות לתיירים וחופים
מטופחים וצמחייה שנטעו כאן במיוחד לכבוד התיירים. יש כאן מדי פעם הפסקות חשמל ועל
כן עסקים רבים מחזיקים גנרטור. ההצגה חייבת להמשך. אחד המקומות הפופולאריים
לתיירים הוא אתר העין הכחולה בצפון האי. אתר של בריכות טבעיות שנוצרו מלבה שנקרשה
וניתן לשחות בהם אם הים רגוע. ביום הביקור כאן הים מכה בחוזקה במצוקים ובבריכות,
יוצר מערבולות ומרים גלים לגובה. באחת המערות כאן נוצר מראה של מעין עין כחולה
בזווית מסוימת . יש תור של תיירים הממתין לראות אותה. מאכזב למדי ,אם כי האתר כולו
יפה ושווה ביקור. עוד אטרקציה מקומית היא בריכות מלח, שנותרו מאתרי כריית מלח
שננטשו וניתן לצוף בהן . תיירת אנגליה שפגשנו באוטובוס לעיר הבירה, ציינה כי היא
מתכננת להגיע למקום. האם כבר היינו שם? ובכן לא ,וגם לא מתעתדים להגיע. הזכרון
מחווית הציפה בים המלח בארץ, לא כזה רחוק ....
מהאי סאל כ-11 שעות הפלגה לאי סאו ניקולאו
(sao nicoleu ) ,למפרץ למנוחת לילה ולאחר מכן עוד 5 שעות הפלגה לעיר טראפאל (tarrafal) לביקור קצר . באי
הקטן והררי יש נוף קצת יותר ירוק והוא מציע הרבה מסלולי טיול בטבע. בעיירת הדייגים
טראפאל יש מפרץ רחב ידיים ונמל קטן וחוף ים חולי ואפור שעשיר בחומרים שונים כמו יוד, שעושה טוב לחולים בדלקות מפרקים (לפחות על פי הפרסום). ביקור בעיירה מגלה מקום שקט, מעט כלי רכב שנעים
על כבישים העשויים מחלקי אבני בזלת בגדלים שונים ,שדי לא נוח ללכת עליהם( נפוץ מאד בקאבו ורדה) . כשמתרחקים
מהמרכז יש שבילי עפר כבושים והרבה בתים שלא סיימו את הגימור שלהם (יסיימו מתי שהוא
, כשיהיה כסף). במרכז כמה חנויות מכולת קטנות. בכל חנות יש שומרים . בחנות המכולת
של הסינים ההיצע דל ומוכרים בין היתר ירקות שזמנם עבר . הם עוקבים בעיני נץ אחרי
כל קליינט ויש גם מצלמות ומסך גדול(מחולק...) שמראה כל פינה בחנות הקטנה . ויש גם
כמה מספרות, מאד צנועות . באחת מהן פגשנו ספר שניגן בגיטרה ,בזמן שהמתין ללקוחות.
ממשיכים לאי סאו ויסנטה (sao Vicente ) למפרץ רחב הידיים של עיר הבירה של האי ,מינדלו ( mindelo) מכאן אנחנו
מתכוונים לצאת לחציית האוקיינוס. המפרץ מלא ביאכטות ויש כאן גם מרינה ונמל שיש בו
מעבורות המגיעות לאי הסמוך סנטו אנטאו (בין האיים הירוקים הבודדים שיש בו חקלאות
). זהירות-יש במפרץ כמה ספינות טבועות שטבעו מזמן, אם לשפוט על פי רמת החלודה המציצה מן המים . בעיר יש כ-70000 תושבים(שהם מרבית תושבי
האי כולו) . העיר משתרעת על שפת המפרץ ועל גבעות נמוכות המקיפות אותו בבליל צפוף
של בתים חלקם צבעוניים ורחובות הומי אדם. גם כאן ,המון רוכלים ברחובות הראשיים ,ממוקמים לא רחוק
מפתחי חנויות ומרכולים. הרבה מוכרי דגים .בחנויות ובמשרדים יש שומרים ,לבושי מדים
ןמצויידים בנשק. לא רחוק מפתחיהן ,חגים מקבצי נדבות למיניהם מבקשים כסף -בד"כ
כי הם רעבים ,אבל היתה גם פנייה אלינו של מישהו שנראה כמו פקיד ודיבר באנגלית
שוטפת ,אמר שהוא סטודנט באוניברסיטה בעיר.
הוא לא ביקש כסף אלא..חבילת דפי מדפסת . בסופרים המבחר מצומצם, לצד מוצרים באריזות רגילות ,יש מוצרים מוזלים שנמכרים בשקיות ניילון דקיקות ונארזו במקום (קמח סוכר קטניות וכו')כמו גם עוגיות שנאפות בבתים ונמכרות כאן. חלב ומוצרי חלב טריים כמעט ואין ואלה שדורשים קירור נמכרים במעדנייה קטנה(חמאה וגבנ"צ למשל) ומחירם גבוה.
האיכות של הפירות והירקות לא תמיד טובה (בהתחשב בזה שרובם מיובאים וכבר עברו כברת דרך וזמן, עד הגיעם לאיים) שזאת בעיה ,כשצריך לצייד את הסירה במלאי פירות וירקות להפלגה ארוכה.
חוף הים של העיר נמצא במפרץ סמוך-חולי ,רחב ידיים , נקי . מתקני ספורט מאולתרים
ממוקמים בשוליים. טיפוס על הגבעות דרך השכונות הצפופות מאפשר להתוודע מקרוב לחיים
של התושבים וגם לראות את העיר והמפרץ מלמעלה . מומלץ.
סמוך למפרץ יש פסל של דיאוגו אפונסו הפורטוגזי משקיף לים. הוא היה ממגלי האיים
ומראשוני המתיישבים בארכיפלג . בכלל יש כאן לא מעט שמות של רחובות ,על שמם של אישים
פורטוגזים. למרות היסטוריה כואבת של עבדות וניצול , זו בכל זאת מורשת שיש לה חלק
בהתפתחות המדינה הצעירה והיא חלק בלתי נפרד מהתרבות ,השפה והמוסיקה שיש לה מקום מרכזי בחיי היום יום.
כמה מרכזי?
נטען כי בקאבו ורדה אחוז המוזיקאים הוא בין הגבוהים בעולם. יש כאן מוסיקה ייחודית לאי שהיא שילוב של
מוזיקה עצובה, מלנכולית , מלאת געגועים (מורנה) שנציגה בולטת ומפורסמת שלה היא
הזמרת המקומית סזריה אבורה ומוזיקה שמחה
ואופטימית(קולדיירה) .יש גם סיפור ואולי אגדה, על ספינת רפאים, שנסחפה לחופי סאו
ניקולאו בשנות ה-60,עם מאות כלי נגינה שנשלחו מארה"ב לתערוכה בברזיל. אנשי
הצוות נעלמו ,גורלם לא ידוע. אחד ממנהיגי המאבק לעצמאות קאבו וורדה, חילק את כלי
הנגינה בין בתי הספר ויצר מורשת של מוסיקה ונגינה שהונחלה לדורות הבאים.
ויש מוזיקת פוננה , שצמחה בקהילות
העבדים בקולוניות ונאסרה להשמעה על ידי הפורטוגזים ,שראו בה מוסיקה חתרנית וקיבלה
את מקומה הראוי רק לאחר קבלת העצמאות .
וגם תקוות וחלומות, להפוך את המוסיקה לאחד המשאבים הכלכליים החשובים, שתמשוך
לכאן(באמצעות פסטיבלים ופרויקטים מוסיקליים שונים) המוני תיירים , ואולי תמנע
הגירה של צעירים מהמדינה ואפילו תחזיר הנה מהגרים שיוכלו להתפרנס כאן. אז אפשר לומר: מוסיקה-זה כל הסיפור : עבר הווה
ועתיד. כמה יפה . כמה אופטימי.
תיכף נפרדים מקאבו ורדה . שמחנו להכיר מדינה שהיא בעליל לא אירופאית וכל כך שונה
מישראל. שווה ביקור, למרות שהארכנו את הדרך לקריביים בכיומיים. (במקום לצאת
ישירות מגרנד קנריה לחצייה)
הכנות אחרונות והצטיידות לפני חציית האוקיינוס וכמובן התרגשות רבה. ברבדוס אנחנו
בדרך אלייך!!
 |
| טראפאל באי סאו ניקולאו |
 |
| המפרץ ונמל הדייגים -סאו ניקולאו |
 |
| רחוב בטראפאל |
 |
| פינה בטאראפאל |
 |
| ספר ממתין ללקוחות-טאראפאל |
 |
| האי סאו ויסנטה-העיר מינדלו-חוף הים |
 |
| מינדלו-המרכז הישן המשופץ |
 |
| איזור במרכז -ממתין לשיפוץ |
 |
| פסלו של דיאוגו אפונסו הפורטוגזי-מינדלו |
 |
| מוכרים דגים-ברקע הפסל של אפונסו |
 |
| מוכרים מכל הבא ליד-מינדלו |
 |
| רחוב במינדלו. בכל מקום יש רוכלים |
 |
| רוכלים במינדלו |
 |
| חנות במינדלו-מוכרים קרש כביסה |
 |
| מנגל ברחוב-מוכרים בשר |
 |
| מינדלו-קערות של בננות ופלפל |
 |
| מינדלו-חותכים את הקליפה הקשה כדי שיהיה אפשר לשתות ולאכול את הקוקוס |
 |
| מינדלו-מבט על הנמל והמפרץ מגבעה סמוכה |
 |
| מינדלו-מבט מלמעלה |
 |
| מינדלו-מלמעלה-עוד זווית |
 |
| מינדלו- מבט לכיוון האי הקרוב |
 |
| מינדלו- בית בסמטה. כאן גרים בתנאים קשים |
